תקשורת בהגדרתה, היא העברת דבר או רעיון, ממני לשני, כך שיקבל ויבין, ואם יבין, יוכל לעשות. אפשר למסור כדור (דבר) ואפשר לתת מלה, לדוגמה -"שלום". אך לומר לילד להגיד שלום למישהו אחר, לא תמיד מתקבל אצלו בעין טובה ? הוא יכול לתפוס את העשייה שלו ככניעה, מרגיש חשוף מול השני ? מעדיף להסתתר מאחורי ההורים, ולכן משאירים את ההחלטה בידיו ? אם לומר או לא.
מניסיוני בתקשורת עם ילדים מצאתי כמה פתרונות ? משחק הוא דרך פעולה עוקפת התנגדות, למשחק יש כללים וחוקים, יש מגרש ויש שחקנים ולכן הילד, כשחקן, לא מרגיש כל כך חשוף ונכנע. במשחק, הכללים נקבעים על דעת שני הצדדים ואפשר לשאול להסכמתם.
הצעה למשחק "שלום":
מציירים או מסמנים יחד קו על הרצפה.
יושבים משני צידי הקו במרחק מה.
מתקרבים אל הקו והאחד אומר לשני: "תן לי את היד" ומצביע על יד ימין.
השני מושיט את ידו ? לוחצים ידיים, בלי להגזים ? במידה הנכונה.
בשלב השני, כל אחד, בתורו, מזמין את השני אל הקו ואומר: "אני מדבר "שלום". "מסכים לדבר שלום"?
אם השני אומר "מסכים" אומרים "תודה". מתחלפים.
אפשר לומר "שלום" עצוב, כועס או שמח, אפשר בלחישה, בדיבור, בצעקה או בצחוק.
הילדים של היום חכמים ועצמאיים, לרוב לא אוהבים שאומרים להם מה לעשות, מה שמקשה על ההורים לקיים תקשורת זורמת.
מה שילד כן רוצה ? לדעת איך עושים: רוצה לדעת איך שורכים שרוכי נעליים, איך לבשל בעצמו, לדעת כל אחד רוצה ? אבל כשהתקשורת מתבצעת כפקודה ? "עשה מה שאני אומרת" יכול להיות שבדיוק את זה, לא ירצה לעשות.
במקום לתת פקודה אפשר לשאול שאלה. "רוצה לקרוא?" שאלתי את הילד הפרטי שלי ותתפלאו ? מיד ענה בחיוב.
מה אפשר ללמוד? למשל, סדר יום, אורח-חיים של בוקר, שמטרתו ? להכין את הילד לבית-הספר, לקראת היותו עצמאי, לא תלוי באמא או אבא, שיגידו לו מה לעשות.
שימרו על הכלל: עשו לשני רק מה שאתם אוהבים שיעשו לכם.
שושי ענבל - שורש ישראלי - מרחב טבעי ליצירה ופעילות www.ishoresh.co.il